משמורת ילדים: על פיצול האחים הקטינים בין ההורים – מאבקי משמורת ילדים אף פעם אינם נעימים – במיוחד כאשר הילדים עצמם עלולים להיפגע ממאבקים אלו. לאחרונה הסתיים מאבק שכזה בבית הדין הרבני האזורי באשקלון בפתרון לפיו משמורת הילדים בין שני ההורים תהיה מחולקת ביניהם.
השניים נישאו בשנת 1997 וכעבור כ-16 שנה, ב-2013, התגרשו. האישה תבעה משמורת מלאה על שלושת הילדים הקטינים שלה ושל האב, וזאת בטענה שהבעל מסית אותם נגדה. הבעל מנגד, תבע אף הוא משמורת מלאה, שכן לדבריו הגרושה אינה שפויה ואינה בעלת מסוגלות הורית מתאימה. בית הדין בדק את עניין המסוגלות ההורית של השניים לגבי משמורת, כך ששתי הבנות הקטינות תהיינה במשמורת האם ואילו האח הקטין במשמורת האב. כל זאת, כאשר השיקול המרכזי של הדיינים הוא טובת הילדים.
הדיינים קבעו, כפי שהומלץ על ידי שירותי הרווחה, כי יוטב לבנות לחיות לצד האם בעוד האח יגור עם אביו, שכן הוא קרוב אליו יותר, מה גם שהוא רכש חברים באזור המגורים של האב. במסגרת הסדרי הראיה נקבע כי בהמשך יתראו ההורים גם עם הילדים שאינם במשמורתם.
הפתרון לא שגרתי, אך קיים
הרציונל העומד מאחורי אותה מגמה, הוא הכרה בחשיבות של בניית הקשר בין האחים ושמירה עליו. עיקרון זה איננו עיקרון על והוא נסוג, מקום בו טובת הילד ו/או מי מהילדים מביאה דווקא לתוצאה אחרת, היינו של מסירת ילד פלוני להורה אחד, וילד אלמוני להורה אחר.
בתי המשפט ובתי הדין אינם מקבלים החלטה באשר לזהות ההורה שיחזיק בילדים באופן שרירותי, אלא עליהם להשעין את החלטתם על חוות דעת של אנשי מקצוע. במקרה שלפנינו, שתי קטינות מתחת לגיל 15 ואילו בן מעל גיל 16. עמדת הרווחה הייתה כי טובת הילדים מחייבת לפצל ביניהם באופן שהבן יגור עם האב והאחיות עם האם. אף לגילו של הבן יש משקל, שכן בהיותו בן 16 הוא בוגר דיו להביע את עמדתו.
קולו של הילד בתביעות משמורת
השאלה הנשאלת היא מה היה קורה אילו הבן היה בגיל 10 למשל, כאשר הבנות היו בגילו ו/או קטנות יותר. האם גם אז ערכאה שיפוטית הייתה מתחשבת ברצונו? והאם יש הבדל בין קולו שי הילד בבית המשפט לעומת בית הדין?
בבית המשפט למשפחה, בשונה מבית הדין, תוקנו לאחרונה תקנות סדר הדין המאפשרות ואפילו מחייבות לשמוע את קולו של הילד במקרים המתאימים לכך כיום. המדובר באותם מקרים בהם הילד בוגר דיו כדי להביע את רצונו במחלוקת שנתגלעה בין הוריו. הדרך של בית המשפט לשמוע את הקטינים היא לא באולם בית המשפט, אלא באמצעות זימונם ליחידת הסיוע המורכבת מעובדים סוציאליים, גוף הפועל בסמיכות פיזית לבית המשפט למשפחה. לעתים השופט משתתף אף הוא במפגש עם הקטינים, משוחח איתם ובמידת הצורך נעזר בפסיכיאטר של יחידת הסיוע שיחווה דעה בעניין.
בבית הדין הרבני לא תוקנו התקנות בהתאם וקולם של הילדים לא קבוע בחקיקה. משמעות הדבר היא כי בתי הדין לא נוהגים לקרוא לקטינים לאולמותיהם על מנת לשמוע את חוות דעתם ואת רצונותיהם, בטרם הם מקבלים את ההחלטה המכריעה על גורלם. המסקנה מניסיוני בתור עו"ד גירושין העוסק בתיקי משמורת: צד החפץ כי רצון הילדים יישמע בפני הערכאה השיפוטית, עליו להגיש תביעתו לבית המשפט למשפחה.
