חשבתם שהחוק לגישור חובה מגן עליכם? חשבו שוב – בימים האחרונים הוצפו אמצעי התקשורת בכותרות על אודות חוק חדש שאמור להיכנס לתוקף בחודש יולי 2016, אשר לכאורה מביא בשורה לציבור המתגרשים בישראל: "גישור חינם – לא עוד עורכי דין". אין המדובר בכתבות סתמיות ואף העיתוי שבו הן פורסמו אינו מקרי; הוא מלמד על מערכת מתוזמנת של מסע יחסי ציבור, שנועד לטעת בלב הציבור תחושה שהחוק החדש טוב עבורו ומשרת את האינטרסים שלו.
גילוי נאות: החתום מטה הנו עו"ד משפחה, ויש שיראו בכתיבת שורות אלו, שהוא אינו חף מאינטרסים. יחד עם זאת, ולאחר גילוי זה, מוצא אני חובה להביא לידיעתכם את עיקרי החוק ואת השלכותיו, כאשר לא ציבור עורכי הדין יקבעו אם החוק מיטיב עם הציבור או עם לאו, אלא אתם הקוראים תחליטו אם הנכם מוכנים להשלים עם חוק פוגעני זה.
רקע כללי
הואיל ובחוק קיימות בעיות קשות של פגיעה בזכויות יסוד של ציבור המתגרשים – ואת הפגיעות הללו דואגים בעלי אינטרסים להסתיר מהציבור – עד כה, משרד המשפטים לא השלים את ניסוח התקנות, אשר רק באישורן ייכנס החוק לתוקף. זו השעה שבה כל אחד ואחת מכם יבטאו את עמדתם ויחשבו אם הם מסכימים שהזכויות היסודיות יירמסו על ידי המדינה כריבון, או שמא יש להקים קול זעקה כנגד פגיעה אנושה זו בזכויות היסוד של כולנו.
ובתמצית – מה אומר החוק?
מקריאת דברי ההסבר של החוק עולה כי לכאורה כוונת המחוקק הייתה טובה – לאפשר לצדדים המתדיינים, עוד לפני תחילת ההתכתשויות המשפטיות ביניהם – לנסות וליישב את הסכסוך בדרך של הידברות באמצעות גישור. אלא שהמדינה כריבון הייתה יכולה להציע לאזרחים מסלול של גישור חינם למי שחפץ בכך. המדינה לא בחרה במסלול זה, אלא במסלול כפייה על כלל האזרחים, מהם ניטלת זכות הבחירה. לא עוד האזרח המתגרש יחליט מה טוב עבורו, אלא המדינה אומרת לאזרחיה: "אנחנו יודעים מה טוב בשבילכם – גישור תחילה".
יובהר: החתום מטה כעורך דין בוודאי שלא מתנגד לגישור ואף מעודד זאת, אך יש להבין שלא כל תיק מתאים לגישור, ואם הולכים לגישור יש לעשות זאת כאשר מביאים את הצדדים להליך הגישור במצב שוויוני ככל שניתן. כפי שאסביר, המסלול אותו חוקקה המדינה (גישור חובה) לא רק שאינו מאפשר את הצלחת הגישור, אלא מחזק את הצד החזק ומחליש עוד יותר את הצד החלש, ולמעשה מגביר את הקוטביות בין הצדדים. במצב זה, לצד החלש אין שום סיכוי לקיים הליך גישור ולמצות את זכויותיו, שכן הצד החזק נעשה חזק עוד יותר ואין לו כל תמריץ להתפשר.
להלן כמה דוגמאות: החוק החדש קובע כי כאשר בני זוג נקלעו לסכסוך ואחד מהצדדים מעוניין לפתוח בהליכים משפטיים, הרי שהוא מנוע מלעשות כן ובטרם ייפתחו הליכים משפטיים, על הצד המעוניין להתחיל בהליך של גישור באמצעות טופס המוגש ליחידת הסיוע הנקרא "בקשה ליישוב סכסוך בין בני זוג".
אמרנו כי מטרת החוק היא לאפשר לצדדים לסיים את הסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט, כאשר המחוקק רואה מול עיניו כי התופעה הקיימת של מירוץ הסמכויות בין בית המשפט לבית הדין הרבני אינה ראויה, ויוצרת תופעות שליליות, כאשר כל צד מבקש להקדים את הצד האחר בערכאה הנוחה לו. מכאן ביקש המחוקק למנוע מירוץ סמכויות זה. אך רצונות לחוד ומציאות לחוד. בעקבות לחצים פוליטיים של המפלגות הדתיות, בחוק הסופי בנוסחו, נקבע כי ערכאה שיפוטית תכלול את בית הדין הרבני. משמעות הדבר היא כי נוסח טופס זהה לחלוטין הן בביהמ"ש והן בביה"ד. רוצה לומר: מירוץ הסמכויות עלה רמה עתה, וצד אשר רוצה לתפוס סמכות לא צריך ללכת לעו"ד ולנסח תביעה. די לו שימלא את הטופס המובנה הקיים במודיעין בבית הדין הרבני או במזכירות בית המשפט, יגיש אותו בכתב ידו ובכך יתפוס סמכות.
הנה כי כן: המחוקק במו ידיו הגביר את מירוץ הסמכויות למירוץ טורבו ובכך החטיא את מטרתו.
אך אלו לא הכשלים היחידים שבחוק. החוק למעשה קובע כי צד שכאמור חפץ לפתוח בהליך, מגיש בקשה ליישוב סכסוך על גבי טופס מיוחד ליחידת הסיוע בביה"ד או בביהמ"ש על פי בחירתו. למן רגע הגשת טופס פתיחת ההליך, מנועים שני הצדדים, לתקופה של 45 יום, לפתוח בהליכים משפטיים. ליחידת הסיוע הסמכות להאריך תקופה זו "תקופת עיכוב ההליכים" ב-15 ימים נוספים ובסך הכל תקופה זו תהא 60 יום. בתקופה זו חלה חובה על הצדדים להיפגש עד 4 פגישות ביחידת הסיוע זה עם זו, בנוכחות עובד סוציאלי מטעם היחידה בניסיון להגיע להסכמות.
יתרה מזאת: על ציבור המתדיינים המגיעים ליחידת הסיוע נאסר להביא עמם ייצוג משפטי. לעובדים הסוציאליים, עם כל הכבוד לעבודתם, אין להם ידע משפטי והם לא יכולים לתת לצדדים ייעוץ משפטי נאות. נשמע לכם הגיוני? בואו נמשיך…
דוגמאות לבעייתיות הגדולה בחוק
החוק קובע כי בתקופה זו, אישה לדוגמא, שהבעל סגר לה את חשבון הבנק, מקרר ביתה ריק והוראות הקבע בגין הוצאות הבית שלה חוזרות – אינה יכולה לבקש מבית המשפט או מבית הדין מזונות זמניים. זאת בניגוד למצב המשפטי כיום לפיו המחוקק קבע כי את המזונות הזמניים ניתן לבקש מיד עם כתב התביעה. למה? ככה!
לצורך האיזון, ניקח דוגמא גברית: אב שאשתו מסיתה את הילדים כנגדו ומונעת ממנו לראותם, או אם חס וחלילה, האם עברה לעיר אחרת. עם החוק החדש, הגבר מנוע מלפנות אל בית המשפט ולבקש הסדרי ראייה או צו מניעה, כדי למנוע את מעבר המגורים. למה? ככה. והכל בקדושת הגישור. דמיינו מצב בו במשך 60 יום אב לא רואה את ילדיו או האישה לא מקבלת מזונות. הדבר יביא אותם למצב שהם יחתמו על כל הסכם, רק על מנת שישופר מצבם ולו במעט. אלה נסיבות של לחץ וכפייה לחתום על ההסכם והן יובילו בהכרח לגל תביעות לביטול ההסכמים. ומה הולידו חכמים בתקנתם?
אך בכך לא תם ונשלם. בשל חוסר השוויון בין הצדדים בתא המשפחתי, עד היום, כמו בכל הזכויות המוענקות לתובע במשפט האזרחי, יכול היה הצד החלש כלכלית, עם הגשת התביעות, להטיל עיקולים ואו צווי מניעה על הרכוש שנצבר במהלך הנישואין ובכך להבטיח כי הצד החזק לא יבריח את הרכוש המשותף עד לסיום ההליך. סעדים אלו ניתנים כדבר שבשגרה במעמד צד אחד, שכן תכלית המחוקק היא כי אם הצד שכנגד היה יודע כי הצד החלש עומד להגיש בקשה לעיקולים, חזקה היא כי היה מבריח את הרכוש בטרם יירשמו העיקולים. נשמע הגיוני, לא?
דוגמאות אלה הנן מקצת מהבעיות הקשות שמעורר החוק החדש, כאשר המודל שבחר המחוקק הישראלי לא ברור. אין שיטת משפט בעולם אשר מחייבת את אזרחיה ללכת לגישור חובה ולקיים 60 יום הליך גישור בטרם פתיחת הליכים משפטיים, כאשר בתקופה זו הצד החזק נהיה מחוזק עוד יותר והחלש, נחלש יותר.
זכות הגישה לערכאות, או בשפה פשוטה, הזכות של כל אדם לקבל שירותי משפט מהמדינה (כפי שהאזרחים זכאים לשירותי ביטחון, בריאות וכיו"ב), הוכרה מימים ימימה על ידי ביהמ"ש העליון כזכות חוקתית שלא ניתן לפגוע בה. זכות הבחירה שהנה חלק מכבוד האדם, הוכרה אף היא כזכות יסוד חוקתית שגם בה לא ניתן לפגוע. לו רצה המחוקק להבטיח את טובת הצדדים המתדיינים, לא ברור מדוע הוא לא מציע לציבור מסלול גישור חינם כאופציה. עצם הכפייה כפי שהראינו לעיל, מחזק את אי השוויון בין הצדדים, שכן בתקופה זו המדינה לא מאפשרת לצד החלש לקבל סעדים ובלית ברירה, הוא יחתום על כל הסכם שישפר את מצבו.
מה האלטרנטיבה?
המחוקק היה יכול לבחור במודל נוח יותר ופחות פוגעני בציבור, אשר עלות ביצועו תעלה הרבה פחות לציבור ובאופן ניכר. זאת באמצעות מודל מקובל במדינות שונות, בהן בית המשפט מאפשר לצדדים להגיש את התביעות, ולאחר מכן הן מנותבות לשופט מיוחד הבודק את התאמת התיק לגישור. ככל שנמצאה התאמה, מופנים הצדדים למפגש גישור חובה אחד מטעם המדינה. לאחר מפגש זה, הצדדים יכולים להחליט על גורלם: אם הם חפצים להמשיך בגישור או אם לאו, ולחזור לביהמ"ש. בכל אותה תקופה הצדדים זכאים לליווי ולייצוג משפטי ויוכלו לקבל החלטה מושכלת, כשמלוא השיקולים והנתונים מונחים בידיהם.
ועתה, אחרי ששטחתי בפניכם את המודל אותו בחר המחוקק הישראלי, דומה כי אין צורך לשכנע עוד על שום מה מודל זה הוא אגרסיבי, פוגעני וקיצוני, ולכל אחד ואחת מכם מגיע חופש הבחירה.
