הכתובה- מסמך הנישואים היהודי העתיק הנערך על פי ההלכה הדתית והדין העברי מעגן את זכויותיה של האישה ואת חובותיו של בעלה כלפיה. מדובר במסמך משפטי שיש לו משמעות משפטית לא מבוטלת. גם בחוק הירושה הוכרה הכתובה כחוב של העיזבון לאלמנתו של המוריש וזאת מאחר ובבסיס הדין העברי חובה על הבעל לדאוג לביטחונה הכלכלי של אשתו לאחר פטירתו.
בניגוד לדעה הרווחת בציבור, הכלל הוא כי הבעל אינו יכול באמצעות צוואה לנשל את האישה מזכותה לכתובה לאחר פטירתו, שכן הכתובה הינה מסמך משפטי ההופך לחוב הרובץ על עיזבונו של הבעל.
מעוניינים במידע נוסף? השאירו פרטים – ואנו נחזור אליכם בהקדם:
חוק הירושה מעגן את זכותה של האלמנה לקבל את דמי הכתובה כאשר בסעיף 104 (א) לחוק נקבע כי חוב הכתובה שווה במעמדו ליתר חובות העיזבון אולם הוגבל החוב ל"סכום סביר". את יתר הסכום שמעבר ל"סכום הסביר" תוכל האלמנה לגבות לאחר יתר חובות העיזבון שאינם בדין קדימה.
בירושה ע"פ דין- היינו שלא מכוח צוואה, האלמנה אינה זכאית לקבלת הכתובה בנוסף לחלקה בעיזבון ואם קיבלה האישה כתובה הכתובה תקוזז לה מחלקה בעיזבון. הוראה זו לא תחול על נכסים וזכויות המגיעים לאלמנה מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג- 1973 או לפי הסכם ממון, ולא תחול על נכסים שקיבל המוריש לרגל הנישואין על מנת להחזיר שיפקע.
לעומת זאת כאשר מדובר בירושה ע"פ צוואה' אם קבע המוריש בצוואתו כי אלמנתו תקבל גם את כתובתה וגם את חלקה בעיזבון, או אז תקבל האלמנה הן את הכתובה והן את שהוריש לה בעלה בצוואתו.
תביעת הכתובה מהעיזבון
על אף שהכתובה היא מסמך שנערך ע"פ הדין העברי וההלכה אין לבתי הדין הרבניים סמכות ייחודית לדון בתביעות לכתובה מן העיזבון ותביעות אלה יוגשו לבית המשפט לענייני משפחה, אלא אם כל הצדדים הסכימו בכתב להעניק את הסמכות לדון בתביעה זו לבית הדין הרבני.
מומלץ לקבוע בצוואה מראש מהו חלקה של הכתובה בעיזבון ואם הכתובה תהיה נוסף על חלקה של האלמנה בעיזבון או במקום חלקה בעיזבון כפי שקובע חוק הירושה בירושה ע"פ דין. דבר זה חשוב במיוחד כדי להבטיח את זכויות הילדים בעיזבון וכדי לוודא שהילדים ירשו אף הם נתח מהעיזבון ולא רק האלמנה. בשל מורכבות העניין והשלכותיו מומלץ להיוועץ בעורך דין מומחה בתחום.
