יורשים על פי דין

סמכותו של בעל נכס לקבוע למי יקבל אותו עם מותו נחשבת כמעוררת פעילות כלכלית – רצוי גם לאפשר לבעל נכס לשנות את הכללים הנוקשים של דיני הירושות כדי להתאים אותם למצב המיוחד של משפחתו על ידי העדפת, לצורך העניין, ילד נכה על פני ילד בעל יכולת מוכחת. החופש לנטרל ילד עשוי לשמש כדי לגרום לצייתנות משפחתית, אבל חופש הבחינה מרמז גם על החופש להעניק סיוע לצדקה. האפשרות של ניצול לרעה למטרות רוגז, שרירותיות או גחמות היא המחיר שהחברה צריכה לשלם עבור כוח כזה. חופש הבדיקה התפתח לאט, ובשום מקום הוא לא קיים ללא מגבלות. השאלות מה יהיו הגבולות, בייחוד באיזו מידה יהיה חופשי בעל רכוש לנשל את בני משפחתו קרובים ועד כמה יהיה בכוחו לקשור רכוש מעבר לקבר, נענו בהרחבה. כדאי לקרוא מתחילת דברינו ועד לסופם, כי כעת נדון בהרחבה על הנושא המסעיר – יורשים על פי דין.

האם קצת היסטוריה על יורשים על פי דין תהרוג אתכם?

בחברה פרימיטיבית או ארכאית שבה רכוש נמצא בבעלות הקרבה או קבוצת השכונה ולא של יחידים, חופש הבדיקה אינו יכול להתקיים. המעבר מבעלות קבוצתית לבעלות אינדיבידואלית התרחש רק לעתים רחוקות אם בכלל בצעד אחד בודד. באשר לקרקע, גם כאשר השימוש בה נחשב כשייך כדין לאדם, ניכורה החופשית על ידי מכירה או מתנה, ועוד יותר מכך על ידי צוואה, היה מגודר לתקופות ארוכות על ידי זכויות עליונות של קבוצת הקרבה, הכפר, או האדון הפיאודלי. המעבר לניכור חופשי הושג בדרך כלל על ידי תחבולה, כמו למשל – אימוץ "הקונה" או ה"ממציא" כבן, או, ברגע שהניכור החופשי הפך אפשרי בין החיים (בין אנשים חיים) אבל עדיין לא עם המוות , באמצעות מכירה או מתנה פיקטיבית למתווך שיבטיח לתת למעניק לשמור על הנכס כל עוד הוא צריך לחיות ועם מותו לטפל בו לפי הוראות המעניק. שימוש כזה באימוץ התרחש בבבל העתיקה, סין, יפן, הודו וחברות אחרות מסדר פטריארכאי ארכאי. ביוון העתיקה הושגו השפעות דומות לאלו של צוואה במתנה, שייכנסו לתוקף עם מות התורם או, כאשר הילד היחיד של המשפחה היה בת, על ידי מתן נישואים יחד עם האחוזה. העברה באמצעות מתווך התאפשרה בקרב העמים הגרמניים בעקבות שקיעתה של האימפריה הרומית. ברומא העתיקה הופיע מוסד הצוואה בשלב מוקדם של התפתחות תרבותית, אבל גם שם נראה כי קדם לו שלב שבו ניתן היה להשיג את השפעותיו רק בעקיפין. נראה שהצוואה הייתה אישור האסיפה לאימוץ בן על ידי ראש בית אצולה חסר ילדים כדי שהבית והפולחן לאלוהויותיו יונצחו.

עד המאה החמישית לפני הספירה נראה שראש משפחה רומאית הצליח במהלך חייו להשיג את מטרות עסקת הצוואה על ידי מכירה פיקטיבית למתווך, משפחה רוכשת (רוכש רכוש המשפחה). בתקופת הנסיכות הקדומה (המאה הראשונה לספירה) הוכרה הצוואה במלואה במובן הנכון. בצורה הבוגרת שבה עוסקים בו בקורפוס יוריס (המאה ה-6 לספירה), הוא הפך בסוף ימי הביניים לדגם של יבשת אירופה. בקרב האנגלו סכסים והעמים הגרמניים האחרים, הארץ הייתה כפופה לקשרים של קבוצת הקרבה ומאוחר יותר של פיאודליזם, כך שלא היה מקום לדיספוזיציה לפי צוואה. מיטלטלין היו ניתנים לניכור באופן חופשי יותר. בביסוס חופש הבחינה מילא תפקיד בולט של הכנסייה, אשר ביקשה בכך להשיג כספים לפעילותה, שכללה את עיקר החינוך, הצדקה והאמנות של ימי הביניים. באנגליה הכנסייה הצליחה זמן קצר לאחר הקון הנורמן חתירה לביסוס סמכות השיפוט של בתי המשפט שלה לעניינים הנוגעים בירושה לאחר מוות לרכוש אישי. באמצעות הכנסייה הרצון של התבנית הרומית התמסד היטב, אך מוריש עדיין נאלץ להשאיר "חלק סביר מהאחוזה" (בדרך כלל לפחות שליש) לאשתו ולילדיו. ברגע שהניכור של נכסי מקרקעין הפך לאפשרי שוב על ידי מתנה או מכירה, צמח בכל רחבי אירופה אותו מנהג של השגת השפעות של צוואה בעקיפין על ידי הענקה פיקטיבית למתווך שבנסיבות מקבילות צמחו בזמנים ובמקומות אחרים. ביבשת, הצוואה ככזו הפכה זמינה שוב כאשר החוק הרומי התגלה מחדש ו"התקבל", שהתרחש מהמאה ה-אחת עשרה ואילך, תחילה באיטליה ולאחר מכן מצפון לאלפים. בצרפת ובגרמניה הרצון של התבנית הרומית הוכר במלואו בסוף המאה ה-חמש עשרה. יחד עם זאת, בערך באותה תקופה, בוטלה ההקפדה על שימושים, שהייתה פופולרית באנגליה, על ידי חוק השימושים של הנרי השמיני בשנת 1535. המלך רצה להחזיר לעטרה את סיכוייו להתחמק ולחובות פיאודליות מסוימות, שיכלו להחזיר לעטרה. להתחמק על ידי הניכור לשימושים. אולם הזעם הציבורי היה כה חזק, עד שחמש שנים מאוחר יותר מצא המלך שמומלץ, על ידי חקיקת חוק הצוואה, לפתוח את הדרך לדיוויזיה אמתית בקרקע. ההגבלות המגבילות רעיונות של אותן קרקעות שהבעלות עליהן הייתה קשורה לחובת מתן שירות צבאי בוטלו בזמן הרסטורציה על ידי חוק הקביעות הצבאיות משנת 1662. בסקוטלנד, הגזירה הצוואה של קרקעות נותרה מסוכנת עד חקיקת הכותרות ל. חוק איחוד קרקעות בשנת 1868.

יורשים על פי דין – ירושה מחולקת או לא מחולקת?

בדומה לבעיה האם ובאיזו מידה יתאפשר חופש הצוואה, גם לשאלה האם עזבונו של אדם יכול לעבור ללא חלוקה לאדם אחד או שיש לחלקו בין מספר לוקחים יש השלכות פוליטיות משמעותיות. הנושא היה חשוב במיוחד בהיסטוריה של המשפט האנגלו אמריקאי, שם הוא מכונה בדרך כלל בעיית הבכורה. עם זאת, המונח צר מדי, כי היורש היחיד אינו חייב להיות הבן הבכור . לפי שיטת האולטימגניטורה, שהתקיימה בחלקים מאנגליה כמנהג בורו אנגלית, וגם לפי החוק הגרמני הלאומי-סוציאליסטי משנת 1933, האדם המועדף היה הבן הצעיר; במערכות של בכירים או זוטרים, זהו הבן המבוגר ביותר או הצעיר ביותר במשפחה; תחת זה של רב או מינורי, זהו האדם המבוגר ביותר או הצעיר ביותר העומד בדרגה שווה של קרבה עם המוריש. היו גם מקרים שבהם קרקעות מסוימות נשמרו לבן השני והקו שלו או הילוד השלישי והקו שלו וכיוצא בזאת. באנגליה הוחל ירושה בלתי מחולקת על רכוש אמתי, אבל לא על רכוש אישי. ההבחנה בין שני סוגי הרכוש הייתה חשובה במאבק הכוח בין הכנסייה למדינה. באנגליה של ימי הביניים ארגון החברה בכלל ושל הצבא והמשרות הציבוריות בפרט התבסס על חלוקת הבעלות על האדמה, שעל כולן היה המלך האדון העליון. הכנסייה, לעומת זאת, עסקה בפולחן האלוהי, בטיפול בחולים ובעניים ובטיפוח הלמידה והאומנויות. לאחר הכיבוש הנורמני נרקמה פשרה בין המלך לכנסייה, שבמסגרתה בתי המשפט המלכותיים הפעילו את סמכות השיפוט על רכוש מקרקעין בעוד שהירושה לרכוש אישי הייתה עניינה של בתי הדין הכנסייתיים. עד 1926 ירידה למקרקעין כך הייתה ס' בכפוף לכללים שונים מאלה החלים על חלוקת רכוש אישי. לגבי הראשונים, בתי המשפט המקובלים פיתחו שיטה שנטה לשמור על הסדר הצבאי והחברתי הקיים באמצעות ירידה בלתי מחולקת של קרקע ליורש אחד במקום חלוקה בין כמה יורשים משותפים, ובמשך זמן רב, על ידי חוסר רצון להודות בחופש הבדיקה.

לסיכום

לאלו מכם שהחליטו לערוך צוואה אך אינם בטוחים כיצד תעשו זאת, עומדות בפניכם שתי אפשרויות – תוכלו לעשות זאת בעצמכם (זו יכולה להיות בחירה מסוכנת) או לשכור את עורכי הדין שלנו שיעזרו לכם ביצירת צוואה או ירושה. לשתי האפשרויות יש את היתרונות שלהן; עם זאת, ההחלטה על הבחירה האידיאלית תלויה בצרכים שלכם. בשל כך, מוטב שתצרו קשר מיד עם צוות עורכי הדין שלנו כיוון שאנחנו מתמחים בתחום יורשים על פי דין.