ביה"ד קרא לחרם על בעל המעגן את אשתו – בכלי התקשורת השונים פורסם לאחרונה על מהלך חריג אותו נקט בית הדין הרבני הגדול כנגד גבר המסרב להעניק גט לאשתו במשך יותר משלוש שנים – הטלת חרם. תמונתו של הגבר, כמו גם שמו ועיסוקו (דוקטור לפיזיקה) פורסמו ברבים כדי שהציבור ינהג בו "הרחקה דרבינו תם".
הגבר ניסה להשהות את ההחלטה, אך בית הדין הרבני פרסם את הפרטים שלו. גם עתירה לבג"ץ כנגד ההחלטה נדחתה. בתחילה נחשפו הדברים בפני אנשי אקדמיה ולאחר שהגבר לא הופיע לדיון בסידור גט שנערך לאחר מכן, התקבלה ההחלטה לפרסם את שמו ותמונתו של האיש לציבור הרחב. יש לציין כי בעבר כבר ניסו דייני בית הדין ללחוץ על האיש להעניק גט לאשתו בסנקציות מקובלות אך ללא הצלחה.
אמצעי הלחץ המופעלים על גבר המעגן את אשתו
תנאי מוקדם להטלת סנקציות על ידי בית הדין הרבני כנגד הצד הסרבן המסרב לתת גט לצד האחר (בעל המעגן אישה או אישה המעגנת בעל), הנו כי יהיה פסק דין חלוט (סופי) אשר יחייב את בן הזוג הסרבן במתן גט. בהיעדר פסק דין סופי, יוכל להסביר לכם כל עורך דין גירושין, לא ניתן לנקוט את הסנקציות כנגד הצד הסרבן.
לעניין סוגי הסנקציות, המחוקק הסדיר מספר חוקים המבססים את סמכותו של בית הדין הרבני ליתן סנקציות כנגד הצד הסרבן. ואולם, קיימת הבחנה בין בעל סרבן המסרב לתת גט לבין אישה סרבנית המסרבת לשחרר את בעלה. ביחס לבעל, במקרה בו קיים פסק דין המחייב ו/או המצווה עליו לתת גט, אזי בית הדין הרבני האזורי רשאי להטיל עליו סנקציות וצווי הגבלה. לעומת זאת, כאשר מדובר באישה סרבנית, בית הדין האזורי רשאי להטיל צווי הגבלה כנגד האישה רק באישור נשיא בית הדין הרבני הגדול.
סוגי צווי ההגבלה אשר בית הדין יכול להוציא כנגד הצד הסרבן הנם רבים ומגוונים, וכוללים בין השאר: צו עיכוב יציאה מהארץ, צו המונע קבלת דרכון או הארכה שלו, צו המונע לקבל, להחזיק או לחדש רישיון נהיגה, צו המונע מהצד הסרבן להיבחר או לשמש במקצוע שהעיסוק בו מוסדר על פי דין או העיסוק בו טעון רישוי על פי דין, איסור או מניעה לפתוח או להחזיק חשבון בנק, למשוך צ'קים וכיו"ב. צווי הגבלה אלו נועדו להקשות על הצד הסרבן מלנהל את חייו באופן סביר, על מנת להפעיל עליו לחץ ולשים קץ לעיגון הצד שמנגד.
במקרים חמורים, רשאי אף בית הדין להטיל עיקול על גמלה או קצבה המשתלמת על פי חיקוק לצד הסרבן, ואף לשלוח למאסר את הצד הסרבן לתקופות שונות הקבועות בחוק. לבית הדין אף סמכות להורות על החזקתו של הצד הסרבן בבידוד לתקופות שונות, ובלבד שלא יוחזק בבידוד תקופה העולה על שבעה ימים ברציפות.
מדוע בית הדין קיבל החלטה קיצונית כל כך?
במקרה המדובר, הבעל עיגן את אשתו במשך שלוש שנים ויותר, והתעלם מפסק דינו של בית הדין הרבני שחייב אותו במתן גט. בית הדין אשר נוכח כי הבעל לא שועה לפסק דינו וממשיך לעגן את האישה באופן שגורם לסבל לשני הצדדים, בחר לנקוט סנקציה עונשית אשר בה נהגו חכמנו לפני מאות שנים, על פי ההלכה. כבר אז, היה ברור כי הדבר החשוב ביותר לאדם הוא שמו הטוב, כאשר הרעיון היה שימוש בהפעלת לחצים חברתיים על הבעל הסרבן באמצעות הטלת חרם ונידוי כלפיו. הדבר למעשה יבודד אותו מפני החברה ויוטל עליו מעין 'אות קין' כל עוד הוא מעגן את האישה. חרם ובידוד זה ידוע בהלכה בשם "הרחקות דרבנו תם".
הרחקות אלה כוללות דרישות אקטיביות מהציבור שלא לבוא במגע עם אותו סרבן, להימנע מקשרים חברתיים, עסקיים ודתיים עמו, באופן שיגרום לבידודו המוחלט. במקרה זה התחיל בית הדין מן הקל אל הכבד. תחילה ביקש כי הבעל הסרבן יבודד במגזר האקדמי המשמש מקור פרנסתו. משהדבר לא צלח, הורחבה הקריאה לבודדו אף מבחינה חברתית, כלכלית דתית וכיו"ב. נראה כי מדובר בצעד חריג אשר לא בנקל עושה בו בית הדין שימוש, בפרט כשמדובר בגוף של המדינה ולא באדם פרטי אשר מבקש לבצע חרם כלפי אדם זה או אחר.
בתור עו"ד משפחה המלווה הליכי גירושין מורכבים, יובהר ויודגש כי אין מדובר במהלך שכיח של בית הדין. בית הדין מבין היטב כי שמו של אדם הנו הדבר החשוב ביותר שיש לו, ולא בכדי הוא נוקט בצעד זה על מנת להפעיל את אמצעי הלחץ היעיל ביותר שבו מתאפשר לו לבצע שימוש. מעניין יהיה להמשיך לעקוב אחר הפרשה הזו בהמשך.
