האם ניתן לטעון למיאוס רק בשל לבוש בן הזוג? – לאחרונה נדחתה בבית הדין הרבני תביעת גירושין של גבר שטען כי מאס באשתו, וזאת מכיוון שהשתייכה לכת 'נשות הטליבאן', דבר שהוביל לשינוי בהתנהגותה ובסדר יומה. אורח החיים של האישה כולל הקפדה מוגזמת על צניעות ולאחר כחמש שנים מאז הצטרפותה לכת, תבע הבעל גירושין. העילה שסיפק: הכניסה לכת פגעה בחיי הנישואין של השניים ובקיום יחסי האישות ביניהם. עוד נטען על ידי הבעל כי האישה עוסקת בתפילה ומזניחה את הילדים בפן ההגייני והרפואי, והיא עצמה מתקלחת פעם בשבוע.
לאחר שמיעת טענות הצדדים, חילצו הדיינים טענה אחת מוכחת מהבעל והיא אופן לבוש האישה. כלומר, לדידו של הבעל, אם האישה 'מאוסה עליו' רק בשל אופן הלבוש שלה, קיימת עילת גירושין טובה, מה שהתברר כשגוי בבית הדין. מכיוון שעילת הגירושין לא הוכחה, נפסק כי אין לחייב את האישה בגט.
פרשנות למקרה זה
במקרים המתאימים, צד אשר חפץ בחיוב הצד שכנגד, יכול להשתמש במושג מההלכה הקרוי 'מאוס עליי'. ובתמצית: מדובר בטענה לפיה האוחז בה טוען כי אינו יכול להתקרב לבן / בת הזוג האחר, משום שהוא / היא נמאסו עליו. ואולם לא בכל מקרה של מאיסות יהווה הדבר הצדק לצורך חיוב בן / בת הזוג בגט – יש להוכיח כי המאיסות הנה באמתלה 'מבוררת'. כלומר, עקב סיבה מוצדקת, היינו שהצד הממאיס עצמו על בן הזוג אינו יכול להשתנות. כך למשל, כשבן או בת הזוג הממאיסים עצמם, לוקים בבעיה רפואית קשה וכרונית, שלמשל בגינה, נמנע מהם לקיים יחסי אישות עם הצד האחר, ובעיה זו אינה פתירה. במקרה זה, יכול הצד הנפגע לטעון כי הצד האחר מאוס עליו באופן מבורר, שכן המצב בלתי ניתן לשינוי.
במקרה שלפנינו טען הבעל כי האישה לוקה בבעיות הגיינה וכי היא מתלבשת באופן חריג שגורם לו סלידה מפניה. המדובר בטענות עובדתיות אשר לא זו בלבד שלא הצליח להוכיחן, אלא כפי שהוכח על ידי בית הדין, הבעל דווקא כתב מכתבי אהבה לאישה המעידים על היפוכו של דבר. מכאן, ברמה הראייתית לא הוכחו טענותיו ותביעתו נדחתה.
