השלכות פירוק השיתוף על בני הזוג

השלכות פירוק השיתוף על בני הזוג – סוגיית החלוקה והפירוק של רכוש משותף לבני הזוג הנה אחת הסוגיות המרכזיות והחשובות במסגרת הליך הגירושין. עקרונית, ניתן לבצע את חלוקת הרכוש בהתאם להסכם שנערך בין הצדדים או בהתאם לדין.

חלוקת רכוש מוסכמת יכולה להיעשות, לדוגמא, במסגרת הסכם ממון שנערך לפני הנישואין או הסכם גירושין שנערך בסיומם, כאשר בכל מקרה יש לאשר את ההסכם באמצעות בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני, כדי שהוא ייכנס לתוקף, וזאת כאמור בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973. את הכנסתו של ההסכם לתוקף מומלץ לבצע דרך עורך דין גירושין.

בהעדר הסכם כזה, יש לחלק את הרכוש המשותף לפי הדין. אם מדובר בבני זוג שנישאו לפני יום 1.1.1974, חלוקת הרכוש תיעשה בהתאם להלכת השיתוף, שהנה הלכה פרי הפסיקה. אם מדובר בבני זוג שנישאו לאחר יום 1.1.1974, חלוקת רכוש שנערכת בהתאם להסדר איזון המשאבים, אשר קבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג.

ישנם הבדלים מסוימים בין שתי שיטות חלוקת הרכוש הללו, אך גם ישנם עקרונות משותפים.

אחד ההבדלים העיקריים ביניהם מתבטא בכך שבעוד שחלוקת הרכוש על פי הסדר איזון המשאבים אפשרית בעיקרה רק בסיום הנישואין, אזי על פי הלכת השיתוף אפשרית בכל עת, וגם לפני סיום הנישואין.
מבחינת המשותף לשתי השיטות, ישנו כלל החלוקה השוויונית, אשר קובע כי יש לחלק את הרכוש המשותף שנצבר על ידי בני הזוג במהלך נישואיהם באופן שיוויוני ביניהם, ללא קשר לשאלה על שם מי מהם רשום הרכוש, למעט לגבי שלושה סוגים של נכסים, אשר מכונים נכסים חיצוניים, ואף זא ת אלא אם כן הוכחה כוונת שיתוף גם לגביהם, שאז יש לחלקם בין בני הזוג. מדובר ברכוש שהתקבל לפני הנישואין, וכן מתנות וירושות שהתקבלו במהלך הנישואין אצל מי מבני הזוג. לשם כך, על בן הזוג השני, שהנכסים הללו לא ניתנו לו, להוכיח שנוצרה כוונת שיתוף מצד בן הזוג האחר, שקיבל את הנכסים הללו.

לפיכך, כאשר מדובר בעסק שרשום רק על שם אחד מבני הזוג, בדרך הכלל הבעל, עדיין ייתכן שיראו את העסק כנכס משותף לשניהם, למרות שרק הבעל הקים את העסק וטיפל בו, וזאת אם האישה תמכה בו בכך שהיא ויתרה על רכישת מקצוע וכושר השתכרות משלה, והקדישה את כולה לטיפול בניהול הבית וגידול ילדיהם המשותפים.

כאשר מדובר, לדוגמא, בחלוקת דירת המגורים המשותפת לשני בני הזוג, ניתן לפרק את השיתוף בה באמצעות העברת חלקו בדירה של אחד מבני הזוג לבן הזוג השני, או באמצעות מכירת הדירה כולה לצד ג'.  אגב, סעיף 101 לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969, קובע כי יש לתת זכות קדימה לבן זוג בעת העברת חלקו של בן הזוג השני בדירת המגורים המשותפת. כלומר, בן הזוג שמעוניין למכור את חלקו בדירת המגורים, חייב להציע אותו בראש ובראשונה לבן הזוג השני, ורק אם זה סירב, הוא יוכל למכרו לצד שלישי. במידה ורובצת משכנתא על הדירה, אז במקרה הראשון, של העברת החלק בדירה לבן הזוג השני, בדרך כלל בן הזוג השני יטול על עצמו את מלוא ההתחייבות לפרעון יתרת ההלוואה לבנק, אם כי בכפוף להסכמת הבנק. במקרה השני, של מכירת הדירה כולה לצד שלישי, ישתמשו שני בני הזוג בכספי התמורה כדי לפרוע  את יתרת ההלוואה לבנק בגין המשכנתא.

בצד כלל חלוקת הנכסים המשותפים באופן שיוויוני, קיים גם כלל חלוקת החובות המשותפים באופן שיוויוני. כלל זה קובע כי חובות שנצברו על ידי שני בני הזוג במהלך הנישואין לצורך מימון הצרכים השוטפים של התא המשפחתי כגון רכישות לבית המגורים, מזון, וכד', יחולקו במועד גירושיהם בחלקים שווים ביניהם, וזאת בלי קשר לשאלה על שם מי מהם נרשם החוב. לעומת זאת, חובות שאינם קשורים לחיי הנישואים והתא המשפחתי, כגון חובות בגין הימורים, בגידות וכדומה, לא ייכללו בחובות המשותפים, ורק בן הזוג שצבר אותם יישא באחריות להם.

יחד עם זאת, גם לכלל הבסיסי בדבר החלוקה השוויונית של הרכוש בין בני הזוג, קיים חריג לפיו ניתן לסטות מכלל זה, במידה וישנן נסיבות מיוחדות שמצדיקות את חלוקת הרכוש שלא באופן שווה, אלא לפי יחס אחר, אשר יתחשב, בין היתר, בנכסים עתידיים, ולרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג. כך קובע סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון.  אולם, בפסיקה נקבע כי השימוש בחריג זה ייעשה אף הוא במקרים חריגים בלבד. לדוגמא, כאשר קיימים פערים בולטים לגבי כושר ההשתכרות של בני הזוג בעת הגירושין, או כאשר לאחד מבני הזוג ישנם נכסים חיצוניים רבים משלו, או כאשר התנהגות הצדדים מביאה לכך שתחושת הצדק ועקרונות ההגינות ותום הלב מחייבים לסטות מכלל החלוקה השוויונית, לדוגמא כאשר אחד מבני הזוג נהג באלימות פיזית או נפשית כלפי בן הזוג השני, ובמיוחד כאשר המדובר באלימות מתמשכת.