חלק בלתי נפרד מתהליך הגירושין הנו פרידה פיזית בין שני ההורים. פרידה זו למעשה יוצרת למעשה שני תאים משפחתיים נפרדים. בראש תא אחד עומדת האם ובראש התא השני עומד האב. בעוד שבזמן שחיו שני ההורים יחדיו, לא קם הצורך להכריע מי ההורה העיקרי אשר יטפל באופן עיקרי בילדים וישהה עימם במרבית הזמן, הרי שבמקרה של פירוד פיזי בין ההורים, שאלה זו מתעוררת באופן טבעי. זאת כאמור בשל התוצאה של הפירוד הפיזי בין ההורים ולכן חשוב לבחון את נושא משמורת משותפת בין ההורים.
כל עוד ההורים המצויים לקראת פירוד מגיעים ביניהם להסכמות באשר לזהות ההורה אשר ביתו ישמש כבית עיקרי לילדים וישמש כהורה משמורן, הרי שניתן לעגן הסכמות אלה בהסכם פשוט בכתב. ההסכם יסדיר את סוגיית המשמורת ואת זכותו של ההורה האחר להסדרי ראייה עם הילדים. כל עוד הסכמה זו אליה הגיעו ההורים הנה סבירה ואין בה לפגוע בטובת הקטינים, על פי רוב בית המשפט לא יתערב בה ויאשר את ההסכם.
שוויון בין ההורים: משמורת משותפת
בספר החוקים הישראלי נקבעה חזקה (סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית) לפיה ילדים עד גיל 6 צריכים להיות במשמרות אמם, אלא אם כן קיימות נסיבות מיוחדות השוללות זאת. המדובר בחוק ישן שחוקק בשנת 1962 ובקרב חלקים בציבור קיימת ביקורת רבה באשר לרלוונטיות חוק זה. הטענה המרכזית היא כי בשנים האחרונות חלו תמורות בהרכב המשפחה ובעיקר בחלוקת התפקידים המסורתית בין הבעל לאישה בכל הנוגע לגידול הילדים ולטיפולם, באופן שלא מעט אבות מעורבים בצורה גדולה יותר בגידול הילדים, מאשר בעבר ולא פעם אף בצורה אינטנסיבית יותר ביחס לאם.
מצב זה זוכה להתעלמות מוחלטת מהמחוקק אשר לא נותן כל משקל למצב העובדתי, באותה משפחה מסוימת, שמצבה נדון בפני בית המשפט. ברוח אותה ביקורת, הוקמה ועדת שניט על ידי הכנסת בעקבות הוראת שר המשפטים. תפקידה היה לבחון בין השאר את הרלוונטיות של חזקת הגיל הרך בחוק הכשרות המשפטית. בהמלצותיה שפורסמו באפריל 2008 הומלץ על ביטול מושג חזקת הגיל הרך והעברת המשקל מברירת המחדל של חזקה יחידנית לאם לילדים עד גיל 6 – לברירת מחדל של משמורת משותפת, או ליתר דיוק, אחריות הורית משותפת.
התוצאה בשטח
צריכה האמת להיאמר: המלצות ועדת שניט טרם הוכנסו לספר החוקים במדינת ישראל. ואולם, שופטי בית המשפט למשפחה בערכאות המהוות ערכאת בית משפט שלום לא יתעלמו ואינם מתעלמים מהמלצותיה. יש שורה של פסקי דין בהם שופטים אינם חוששים לפסוק ברוח המלצות ועדת שניט.
משמעות הדבר הנה, כי לא פעם בתי משפט פועלים כדי להתחקות אחר טובתם האמיתית של הילדים והם אף לא חוששים לפסוק משמורת משותפת חרף קיומה של חזקת הגיל הרך וזאת באותם מקרים מתאימים בהם הוכח בפני בית המשפט כי תביעה למשמורת משותפת של האב היא אמיתית, שהיא לא הוגשה ממניעים כלכליים ושהיא משרתת נכונה את טובת הקטינים.
מכאן קיימת חשיבות מרבית בניהול הליך משמורת על ידי עורך דין העוסק בדיני משפחה ובפרט בתביעות משמורת, אשר יש לו ניסיון רב בניהול הליכים מסוג זה, המצריכים בקיאות מיוחדת.
