כלל היסוד בדיני ירושה הוא כי רצונו של אדם כבודו, לא כל שכן רצונו של הנפטר. לא פעם, נתקלים אנו במצב בו בן משפחה או אדם קרוב לנפטר, אשר סבר כי המנוח/ה יצוו לו חלק בעזבונם (או את מלוא עזבונם), מוצאים כי המציאות טפחה על פניהם והמנוח/ה נישלו אותם באופן חלקי או מלא מעזבונם.
הפער בין הציפיות של בן המשפחה או הקרוב למנוח ליהנות מחלק מעזבונם של המנוח/ה לבין האמור בצוואה עצמה, לא פעם מתקבל בפליאה ובתדהמה על ידי אותו קרוב, אשר טוען להיעדר סבירות של האמור בצוואה. לא בנקל בית המשפט ימהר לבטל את האמור בצוואה. למעשה, חוסר סבירות של האמור בה ו/או חוסר נחת של בן משפחה או קרוב, אין בהם די כדי להביא לכדי ביטול צוואה.
לא כל טענה מהווה עילה לביטול הצוואה
על המבקש לבטל צוואה לבסס עילה שבדין, ובנדוננו, בחוק הירושה, על מנת להביא בפועל לביטול הצוואה. לא כל טענה הנשמעת הגיונית מהווה עילה על פי חוק הירושה לביטול צוואה. יש להבחין בין טענות הקשורות בפגמים חיצוניים של הצוואה, למשל: צוואה מזויפת, חתימה שאינה חתימת המנוח, היעדר עדים וכיו"ב, לבין טענות הקשורות לפגמים מהותיים בצוואה, למשל: כי המצווה היה במצב של אי כשירות לכתיבת הצוואה בזמן עריכתה (במצב דמנציה, אלצהיימר וכיו"ב), או במצב שבו הצוואה אינה מבטאת את רצונו האמיתי של המצווה, וזאת עקב השפעה בלתי הוגנת של הנהנה על המצווה.
